חופשה חורפית

הוא הרי חייב להתחכם. אי אפשר להיות כמו כולם. כשרק הכרנו זו היתה אחת הסיבות שהתאהבתי בו. כולם נסעו אחרי הצבא לטיול במזרח, לא הוא. הוא נסע לניו יורק לשנה, לבדוק איך זה לחיות שם. הוא תמיד עודד את הקבוצה שאף אחד לא נתן לה סיכוי, וכשהבועה התפוצצה, הוא החליט ללכת ללמוד מדעי המחשב. מתחכם, כבר אמרתי? זה היה סופר מגניב להיות עם האנדרדוג, בייחוד למישהי כמוני שלא הולכת עם העדר, אלא רצה. אני מובילת העדר המיינסטרימי. אני תמיד החזקתי בדעה שהרוב לא טועה. מוכתבת אופנתית על ידי H&M, שולטת בשירים בגלגל"צ, לא מפספסת אף ריאליטי וחברה בכל קבוצת פייסבוק של צרכנות נבונה

מאליאקספרס. אבל הוא, שלא מבין איך אני מסתדרת עם המכשיר המוזר הזה שנקרא אייפון, היה חייב גם הפעם להתחכם.

"אם כבר יש חופש, אז בואי ניסע לאיזה חופשה מגניבה. מה שוב ניסע לארץ?"

אני שונאת את הטון שלו כשהוא אומר את זה. "שוב ניסע לארץ?" אני מחקה אותו בקול מיילל, והוא מחייך בעייפות.

"תקשיבי, זו הזדמנות, אנחנו כבר כאן באירופה, בואי נתפוס איזו טיסת איזיג'ט זולה וניסע לחופשה ספונטנית, רק אנחנו והילדים, כמו שתמיד חלמנו".

תקראו לי שיטחית, תקראו לי חלולה, תקראו לי נטלי דדון אבל כשלי אומרים חופשה אני ישר עוצמת את העיניים ורואה את עצמי בבקיני, שוכבת אדומה ומזיעה על מיטת שיזוף בחוף הים מחזיקה קוקוס שממנו יוצאת קשית ביד. בצד ימין שלי מונח ספר קריאה, ובצד שמאל הטלפון שלי שדרכו אני מעלה סטוריז מוציאי עיניים נטולי פילטרים לחלוטין.

שיכורה מהתחושה אמרתי לו "אתה יודע מה? יאלה, בוא ניסע. נברר כמה עולה טיסה לתאילנד או לסרי לנקה ועל המסלול ואטרקציות לילדים אני אהיה אחראית". הוא הסתכל עליי במבט מפוחד ואמר "אה, לא, אממ חשבתי יותר בכיוון של להישאר כאן באירופה, בקטע של חופשה חורפית". עכשיו תקשיבו לי ותקשיבו טוב: חופשה חורפית זה פלופ. אל תתנו לאף אחד לעבוד עליכן כמו שקרה לי. חופשה חורפית זה צמד מילים שפשוט אינו מתקיים. מבטל את עצמו. אי אפשר לעשות חופשה בחורף. כלומר, אפשר, אבל למה? איפה אפקט ההנאה? איפה שריקות המציל וריח האבטיח עם הגבינה באוויר? איך זו חופשה אם אני עם מעיל, מתהלכת בכבדות בשלג ובוהה בשמיים אפורים. אני הרי יודעת בדיוק מה הוא חשב לעצמו. הוא בדימיונו ראה את עצמו עושה סקי עם הקטנצ'יק, ותוך כדי גלישה במדורון הם מנופפים לי ולקטנה לשלום דרך זכוכית בבית הקפה של הריזורט, לוגמת יין אדום חם מול האח הבוער. כזה הוא, חי בסרט.

"אוקיי, תראה לי על מה חשבת" אני אומרת בחשש ומשננת מנטרות של אהבה ופיוס בראש

הוא שולח לי לינקים לכל מיני מלונות מזרח אירופאיים שתקועים בעיירות קפואות ונידחות, ואני מדפדפת לראות מה הנזק. לצערי, באמת מדובר ביעד זול אז הטיעון הזה לא יחזיק מים. אני חייבת להגיד שהם עשו יופי של עבודה בשיווק. אני מסתכלת על התמונות וכמעט מצליחה לדמיין את החופשה הזאת. אני יכולה להיות האישה הזאת בתמונה שטובלת בג'קוזי מעץ, כשבחדר ליד יושבים 2 ילדים על שטיח מקיר לקיר וקוראים ספר בזמן שהבעל עומד במטבחון החדר ומכין משהו לאכול. חותמת על כזה עכשיו, פלאס משדרגת לסוויטה. הוזמן!

הטיסה היתה בשבע בבוקר, ואני כמו שאמא שלי ואבא שלי לימדו אותי קמתי בארבע בבוקר כי צריך לפחות שעתיים בדיוטי פרי. אממה, מדובר בטיסת לואו קוסט, אז תנוחי ותגידי תודה אם תהיה שם מכונה לקנות קולה. אדון תחכמוני אגב התעורר באיטיות, הוריד לעצמו חומר קריאה לטיסה, ואז כאילו כדי בכוונה לעצבן אותי הכניס את האוזניות שלו לתיק. אין ספק, מדובר באיש אמיץ. את המזוודות ארזתי כבר בלילה, את הכסף החבאתי בגרביים וארזתי חוברות עם מדבקות וצבעים לכל ילד. בדרך החוצה עוד הספקתי להכין סנדביצ'ים לטיסה, להוריד את הזבל (עם האוזניות שלו), ולדחוף ברגע האחרון את הספר שקיבלתי מתנה ויושב לי על השידה ליד המיטה כבר חודשיים.

דקה לפני שאנחנו יוצאים מהבית על טפנו ומזוודותינו, אני אומרת להם לחכות רגע כי אני חייבת לשירותים. אני נועלת את הדלת מאחוריי ונשכבת על הריצפה. שיט, ההתקפי חרדה שלי תמיד מגיעים בזמן הכי לא טוב. אין זמן, המונית למטה. קומי אישה! אני פותחת את הארון תרופות, סוקרת אותו במהרה ולוקחת צ'ייסר של רסקיו שנשאר לי מהטיסה לכאן לפני שנה וקצת, יאללה חופש.

זה הזמן לספר על חרדת הטיסה שלי. קצת מפגר, אני יודעת, כי עשינו רילוקיישן וזה. אבל אני מתה מפחד ממטוסים. אני שונאת לטוס, זה נראה לי לא הגיוני שגוש מתכת יסחוב כל כך הרבה אנשים בשמיים בכל מזג אויר. עד שהגלגלים לא נוגעים בקרקע אני לא מרפה את השרירים, לא קמה לשירותים, לא נושמת ולא מפסיקה להגיד "שמע ישראל". מאז שיש לי ילדים אני משתדלת לזייף התרגשות מההמראה ("כן חמוד, אני רואה, מקסים"), ומשתדלת לא לחגור אותו חזק מדי (אמא, השלט של החגורות כבר לא דולק).

הוא, שמורגל בטיסות ומתעורר לחיים ברגע שהוא שומע מנוע מאיץ, מנסה להרגיע אותי עם כל מיני עובדות שעושות בדיוק את ההפך. למשל העובדה שלפי המושבים שלנו, במקרה של התרסקות, יש סיכוי סביר שנשרוד, או את העובדה המרתקת שעל פי המבנה האווירודינמי של הכנף היא מורגלת להתקפל במקרה של רוח חזקה מדי. אני מקשיבה לו ובו זמנית מחוררת לו את היד עם הציפורניים. בכל מקרה הוא כנראה עשה יופי של עבודה כי אני חושבת שאיבדתי את ההכרה ואחרי טיסה של שעה, שאיך נאמר, לא היתה היפה בשעותיי, נחתה מונית השירות המעופפת בבודפשט. אפשר לחזור לנשום סדיר ולהודיע לצוות הניקיון שמשפחת דרוקר היתה כאן. בזווית העין אני קולטת מהחלון שמסלולי הנחיתה לבנים לגמרי ושלג כבד יורד בחוץ. פאק.הקברניט מודיע שבחוץ מינוס 4 מעלות ואני מודיעה כבל עם ועדת אשכנז שאני מהמטוס הזה לא מתפנה! תגיד לי, אתה נפלת על השכל? אני מייד אומרת לו. זה חופש זה? אנחנו בסיביר!

המונית נוסעת ונוסעת ונעצרת ברחוב כלום פינת שום דבר. "ככה בדיוק נראית טרבלינקה" אני אומרת לו ומתחילה לשחזר לילדים רגעים מהטיול שלי למחנות בפולין כשהייתי בתיכון. ואז מאחורי עצים מושלגים ניגלה אליי המלון שלנו, שכמו העיירה בה הוא נמצא, קפא בסביבות שנת 1982. שנדלירים מוגזמים, רצפת שיש שחורה ונותני שירות בגילאי 60 ומעלה. תוסיפו לזה גברים מזרח אירופיים ונשים עם מעילי פרווה ותקבלו את התמונה שנגלתה בפניי כשעשינו צ'ק אין. אנחנו מקבלים את המפתח לחדר. כן, כן, זה עדיין מפתח, ואיש צוות מקסים בשם סטיב, מציע ללוות אותנו עם המזוודות לחדר. אני קצת מתחילה להינות מהעובדה שמישהו אחר משרת אותי וסוחב לי את המזוודות. מעניין אם הוא עושה בייביסיטר אני תוהה ביני וביני. "בואו, זה ממש כאן" סטיב מצביע ופותח דלת למסדרון ארוך. מאוד. אנחנו מגיעים לסוף המסדרון, שם סטיב פותח עוד דלת, רק כדי לגלות שזה עוד מסדרון ארוך שבקצה הרחוק שלו יש מעלית. תלחצו על קומה 1 ואתם תראו את החדר שלכם ממש ממול.

"אין דרך קצרה יותר להגיע מהלובי לחדר שלנו?"

"בטח שיש" אומר לי סטיב בחיוך "אבל זה אומר לצאת החוצה לשלג". הגיוני. מסתבר שחלק מחופשה חורפית אומר גם לצלוח את התעלות התת קרקעיות שהמלון מציע לאורחיו על מנת שלא יקפאו למוות בדרך לבריכה. אני רק אקדים ואומר, שאחרי שלושה ימים של הליכה הלוך וחזור בתעלות האפלוליות של המלון, הגיעו מים עד נפש, וסחבק יצאה עם בגד ים, האווינס ומגבת קטנטנה למינוס חמש מעלות, הכל כדי לקצר את ההגעה לבופה.

החלק הכיף של המלון שאליו הגענו היתה העובדה שלא היו שעונים בשום מקום, ממש כמו בקזינו. בתוך המלון התנהל לו יקום מקביל של 25 מעלות, עם מסעדות, ג'ימבורי לילדים, פארק מים וכאמור, בופה הונגרי שעמד לא רע באתגר הראש בראש שלנו. לרגעים הצלחתי לשכוח שאנחנו באמצע שום מקום, ולא מכירים אף אחד מסביב. אבל זה קורה גם במשפחות הכי טובות ואחרי חמישה ימים צמודים מאוד, ניכר היה עלינו שאנחנו נואשים לשיחה עם מישהו שאינו בן משפחה. הבנתי את זה כמצאתי את עצמי עושה תחרויות צלילות עם הקטנצ'יק בבריכה של הקטנים, בשביל כמה רגעים שבהם הוא לא אוכל לי את הראש. הצלחתי להחזיק 4 דקות ועשרים שניות של דממת אלוהים. למזלנו סטיב איש הצוות, מרקו המציל מפורטוגל וטטאינה המנקה, נתנו יד וריעננו לנו את הימים.

בין כל הטירוף הזה שנקרא חופשה משפחתית, ובתוך הקונכייה החמימה שבה התארחנו, הצלחנו לגנוב כמה רגעים של אושר, אבל מכאן ועד לקרוא לזה חופש, הדרך ארוכה הרבה יותר מהמנהרה התת קרקעית של המלון. מה שכן, לקחתי איתי כמה דברים מאוד חשובים מהאומה ההונגרית: אין שעה מוקדמת מדי לאכול בשר, הסטייל בשנות ה 80 היה מחריד, אה ואחרי 6 ימים של סאונות יומיומיות, עור הפנים שלי נראה כמו אחרי מתיחה. וואו, אני חייבת להשיג לי אחד כזה הביתה.